אתה יכול לתת לנו דוגמה קונקרטית לאופן שבו ניתן ליישם בהקשר קשה, כמו זו של ירושלים, התורות האלה? יום אחד התמודדתי במקרה עם פלסטיני שהאשים את הפציפיסטים הישראלים בכך שהם מתחרטים, כן, על מצב העוני והסבל של בני עמו, אבל אחר כך שלא עשה שום דבר קונקרטי בעניין. ביקשתי שיספר לי על רגשותיו, מה חשוב לו, מה הוא חש מעבר לכעס. הוא אמר לי שהוא חש מתוסכל, מאוכזב, חסר אונים ומבולבל ורוצה שהישראלים הבינו עד כמה כואב וטרגי שמי שחי בשטחים הכבושים לא יכול היה להביא את בנם לכמה רגעים תהיתי למה נשארתי בחדר הזה כל כך הרבה זמן. אולי זה היה בגלל שלצאת החוצה פירושו להתמודד עם חלקים מעצמי שלא הייתי מוכן להתעמת. מכיוון שגם אם מטרתם היא לספק צורך קדוש, הם בדרך כלל הולכים בדרך סוטה והרסנית עמוקה. ממש כמו בסכסוך כשהמשכתי לבצע תנועות בפנים, ידעתי בוודאות שאני מחכה לקהל מסוים שייתן פסק דין אם אני כשיר לפרסם את הספר שלי או לא. אבל המוזיקה בראשי פסקה. אף אורח לא דופק על דלתי.
תמונות של אנשים הפציצו את מוחי ללא הפסקה. זה הבזיק רגעים שבהם אמא שלי הביאה לי חלב באמצע הלילה, חברים שהקשיבו והיו עדים ללב החשוף שלי ללא שיפוט, וזרים חייכו והפכו לחלק ממערכת התמיכה שלי יותר ממה שקרובי משפחה שלי יכלו לעשות אי פעם. שם הצורך הוא של שלום וביטחון מזין מלחמה שנמשכה עשרות שנים, עם אלפי קורבנות. מניסיוני הצנוע הבנתי שכל הסכסוכים הם סימנים או אינדיקציות לסבל אשר בתורם נובעים מצרכים לא מסופקים. התחברות לסבלו של בן שיחתנו עוזרת לנו לגלות מחדש את טבענו האנושי המשותף, מעבר להבדלים תרבותיים, אתניים, דתיים ופוליטיים ולכן מחברת אותנו עם האחר. מקל על מציאת דרך משותפת. אתה לומד לפעול. לרופא או לאשתו לבית החולים במקרה של צורך מעבר למחסום. במהלך הדיון התערבה אישה ישראלית ואמרה כי גם הם, כפציפיסטים, הרגישו חסרי אונים מכיוון שבוודאי לא יכלו להחליף את הצבא או קל וחומר ממשלת ישראל. למעשה, הוא האשים את האישה, את הפלסטינים הם ביקשו את הפציפיסטים הישראלים שלהם על הבלתי אפשרי. אני שוב התערב, וביקש ממנה להתמקד ברגשותיה האמיתיים, במה שהיא באמת מרגישה.
יש להם דרכים ושפות שונות, אך הם מובילים לאותה נקודה: להתחבר עם האחר ועם עצמך. אני לא רואה הפרדה. השיטה של רוזנברג תופסת את מדינתי. עולם החינוך מתעניין מאוד בשיטת התקשורת הלא אלימה. לאחרונה הרבה פעילי שלום מתעניינים בהודעה זו. למעשה בפורום פירנצה הוזמנתי על ידי קבוצות שונות לספר את החוויה שלי. זה מראה עניין בשיטות חדשות, פתיחות רבה יותר. למרבה ברגע שהגעתי לסוף הסיפור שלי, דמיינתי את ספר החיים שלי יאוחסן איפשהו בפינת היקום הזה. כך אני מדמיין כשהכל בציר הזמן שלי נגמר. אני רוצה להיות ספר בארכיון. אחד שפורסם, לא כריכה רכה, אלא כריכה קשה המאגדת את הדפים בין מגוון הסיפורים המתועד. בפנים הודפסו פסקאות של כל מאבק, כל ניצחון וכל תעלומה שזועקת דומות למה שאנשים אחרים מנסים לפענח. אני מחכה בקוצר רוח למשפט והתקופה האחרונים שבהם נעשה שימוש ממש בסוף הנרטיב שלי. אני תוהה מה היה קורה לפני שעצמתי את עיניי, ממש לפני ששבע הדקות האחרונות הוקרנו עד שאוציא נשימה אחרונה. נהגתי להשתוקק לתחושה הממכר ההיא שהרגישה כמו תרופה למחלה לא ידועה הצער, למרות דוגמאות רבות וחוויות מעודדות, אלימות ולא שלום ממשיכה לשרוד בכל העולם. למה? אנו רגילים לפעול בדחף. אנו עושים דברים רבים באופן אוטומטי ואז פתאום אנו מבינים שהנזק הפך להיות גדול, האלימות התדרדרה, הדבר תפס אותנו. אנו רגילים לקיים את מערכות היחסים שלנו באלימות.
גם מכיוון שאיננו יודעים שום ברירה. לא חונכנו להשתמש באפשרויות אחרות, איננו מאומנים לשלום. אנו הרבה יותר רגילים לאלימות, לתגובה אגרסיבית. ואם אינך יודע משהו, אינך יכול להשתמש בו. בדיוק כשחשבתי ששוב נהיה גרוע, אתה מזכיר לי שבעולם מלא במילים קשות, הצלחת להרגיע את השדים שלי. ביקשת ממנו להטיל כישוף כדי לאלף את השדים שלי כדי שאוכל לחיות מעליהם. הזכרת לי איך קאליקס דילן הטיל תפילה עבור רובינה דסאמרו כשהיא עמדה לישון. המילים שלך מזכירות לי איך מרג'ורי גרמה לאוון להרגיש בטוח דרך הדיווח שלה עליו. ואתה יודע מה? התפילות שלך עבורי מרגישות כמו חיבוק חם. עשית מעשה שממיס אותי. זו מחרוזת של מילים שזורה כדי ליצור שיר ערש בשבילי לישון. אתה כבר לא צריך עטיפה כדי להסתיר את הפעולה האדיבה שלך כי מה שעשית הוא מתנה בפני עצמה. התפילה שלך עבורי מספיקה כדי לגרום לי להרגיש שאתה לידי. אם תבקשו ממני לדרג את שפת האהבה הגדולה ביותר שחוויתי אי פעם, כל הכבוד על הגעתכם למקום הראשון זה כמו ללמוד לנגן על כלי: בהתחלה זה קשה, תובעני, אבל כשאתה לומד זה הופך להיות מהנה ומתגמל. קביעת מערכות יחסים, בין בינאישית לרב לאומית, על פי הקריטריונים של אי אלימות אינה דבר בלתי אפשרי. זה רק עניין של תרגול, של תרגיל.