השתררה דממה בחדר. אתה יכול לשמוע את הנשימה שלנו. המשכתי: אני רוצה לשתף אותך בפרספקטיבה שלי בנושא, לא בגלל שאני חושב ששלי יותר נכון משלך, אלא בגלל שאני רוצה שתדעי את זה. אני רוצה שיהיה לך מידע על איך שגדלתי וחינכתי, מגיל הרך. האם היית מוכן להקשיב לזה? ראיתי דמעות בכמה עיניים. הצעירה אמרה: מכיוון שנדרש הצורך שלי להיות קשור אליך, בזמן שאנחנו מדברים ומקשיבים בצורה כזו, אני מרגיש פלא עצום, מעורבב עם בלבול מסוים, כי חשבתי שאני יודע את כל מה שעלי לדעת עליך הייתי רגיל אני חושב על ירושלים כעיר אחת גדולה, כולל כל השכונות החדשות שנבנו מאז עכשיו אני מבין שאתה רואה את היה לנו אמון בך. חשבנו שאתה אדם נאמן, אז רצינו את החברה שלך והרגשנו קרוב אליך. עכשיו אנו מבינים את האמת אודותיך. כעת אנו יודעים ששיקרת לנו, כך שלא נדבר איתך יותר בלבול, מתח, דאגה, פחד - הכל גולש בגופי, בלבי ובנפשי.
ואז אמרה צעירה: אמרת לנו שאתה גר בירושלים. אנו יודעים כעת את האמת שאתה חי בפסגת זאב! אתה מתנחל! לא נדבר עם מתנחלים בגדת בנו נזכרתי עכשיו בכישורי הג'ירפה שלי. כל האנרגיה הרוחנית, הרגשית והנפשית שלי דרשה להתמקד ברגשות ובצרכים שלהם. נזכרתי בסיפורים ששמעתי ממרשל רוזנברג על מקרי חירום. אמרתי: עכשיו שאתה יודע איפה הבית שלי אתה מרגיש מופתע, המום ומתוסכל כי אתה רוצה לסמוך עלי ולסמוך על מה שאני אומר לך? היא אמרה. אתה רוצה שתהיה מערכת יחסים עם לבבות פתוחים, ביטחון ויושרה שאלתי. היא אמרה. היו שהנהנו בראשם בחיוב. כולם שתקו. המשכתי: אז אתה גם רוצה שאבין ועריך את הרגשות והצרכים שלך ואכבד אותם. אני מבין עכשיו מדוע החלטת להפסיק לדבר איתי, ואני אסיר תודה על שיתוף בכנות אמרתי והמשכתי: גם אני מרגיש הקלה, מכיוון שהצורך שלי בתקשורת גלויה וכנה מתגשם כעת כשהסתכלתי על הפרצופים סביבי הבחנתי בהבעות הפתעה. הוספתי: היית מוכן להקשיב לדבר האחר שאני רוצה לומר לך האיש הראשון אמר: אה, כן. אני רוצה שתדבר. אני צריך לשמוע אותך. תודה. אמרתי אני מרגיש מופתע ואפילו המום. מעולם לא הבנתי עד כמה הפרספקטיבות, הידע והמושגים שלנו שונים זה מזה. כמה קטעים זה מזה בין סיפורינו. אני גם מרגש ומרגש, כיוון שאני מתחיל להבין משהו חשוב לי, שמעולם לא הבנתי לפני כן זה מהשקפה הפוכה לחלוטין. אבל היית צריך לדעת שהשכונה שלך היא שטח כבוש אמר איש אחד. ובכן, המידע שהיה לי על המקום הזה היה על אדמות יהודיות לשעבר, שנלקחו על ידי הערבים.
במלחמת ושוחררו בשנת על ידי הישראלים. הנה הבסיס לבלבול שלי; הלוואי וידעתי קודם על פער המידע הזה בינינו. אני גם רוצה מאוד להיות מודע לרגשות ולמחשבות שלך לגבי זה ואני רוצה שתדעי שאני מכבד אותם. אז כרגע אני מרגישה שמחה על היכולת לדבר איתך על זה בגלוי ולחקור איתך את הסיפורים והידע השונים שלנו. בכל מקרה ידעתי שאוכל לסמוך עליך", אמר צעיר אחר. שאר הסדנא הרגעים הקטנים האלה הצילו אותי. במקום לחלום להיות ספר שיצא לאור, התחלתי לכתוב ולשתף במילים שלי. הרמתי את העט שלי והתחלתי לתרגם את המחשבות שלי למילים והנה, החיים שלפו צבעים בהירים מהספקטרום שהתפוצץ. מעולם לא ידעתי שלא אמצא עוד מטלה בנשימה כשרציתי יותר אוויר שיחבק את הריאות שלי. במבט לאחור, הודיתי לשמים על שדחית את הבקשה שלי לארכיון את הסיפור שלי. ברגע זה בחיי, אני שמח שהמוות התחיל להפחיד אותי. כי אתה יודע מה יותר מפחיד מאשר לחיות? זה כאשר אתה מוצא את הרצון לחיות ומרגיש כאילו כבר נגמרים לך הדפים. העתיד הוא שלנו לכתוב, נכון? תן לי לחיות עוד קצת. הרשו לי להטביע וליצור עוד סיפורים יפים בספר שלי המשיכה והשיח שלנו נמשך. בילינו שעות יחד בשולחן הארוחה, בגינה, בטרקלין ובמהלך הפגישות. זו הייתה התובנה הכי משמעותית שלי אי פעם לגבי מערכות היחסים שלי עם פלסטינים ועל אנשים "אחרים" איתם אני נתקל. זו הייתה הוראה מרגשת על לא לדעת ולא לשאת עדות למה שמגיע ומה שיש.