.jpg)
זה יכול להוביל גם לבדידות ודיכאון - מצבים נפשיים התורמים משמעותית להפחתת בריאות המוח. התבוננות במסכים כל היום עלולה לפגוע בעיניים. המטרה היא לא להימנע לחלוטין מזמן המסך, מכיוון שזה לא מציאותי בחיים המודרניים. עם זאת, אם אתה מתכוון להשתמש במכשיר. עדיין יכולתי לשמוע את צליל הטלוויזיה מבחוץ וידעתי שזו היא. היא קראה לי הלוך ושוב פעמים רבות, עד שנמאס לי להגיב והפסקתי לפתוח את הדלת. הייתי צריך את המרחב שלי, אמא. הלוואי והיית מבין. השעות הבאות אחרי שיצאתי מחדרי וראיתי שהיא עדיין שם, יושבת בשקט עם מים בכוס האהובה עליה ופרי קלוף, מלווה בשתיקה. היום התחיל להיות מאוחר ולא זכרתי כמה זמן הסתגרתי. היא ביקשה ממני לאכול, והפעם תהיתי אם היא אכלה בעצמה. נדהמתי, כמה זמן אמא שלי ישבה שם לבד? האם היא הייתה צריכה מישהו לדבר איתו כשהיא התקשרה אליי הלוך ושוב?
זה קל להפליא לאוזניות שלך לפגוע בחלקי האוזן החיוניים לשמיעה בריאה אנשים מטבעם אוהבים להחליף את עוצמת הקול. זה גורם למוזיקה להישמע "מהנה" יותר ויותר מעולה. בעידן כשאני מצלם, אני מצלם כל רגע כאילו הוא האחרון שלי. זה לא בגלל שאני מצפה לגרוע מכל, אלא בגלל שכל שנייה מרגישה ששווה לשמור אותה. הזמן נע כל כך מהר, ולפני שאנחנו יודעים זאת, הרגע נעלם. כל חיוך, כל שקיעה, כל צחוק משותף יכול להיעלם ברגע. אז אני מצלם את התמונה, לא רק כדי לשמר אותה, אלא כדי לשמור עליה בחיים. אנחנו מצלמים תמונות ככרטיס חזרה לרגעים שנעלמו אחרת. זו הדרך שלי להיאחז בשניות החולפות שמרכיבות חיים. זה כמו שיש חלק מהעבר בהווה, משהו שמזכיר לי מי הייתי, איפה הייתי ועם מי חלקתי את הרגעים האלה ביטולי האוזניים וביטול הרעש אתה יכול בקלות לפגוע בשמיעה שלך. כששאר העולם הופכים להיות מסיחים מדי, זה מפתה לצלצל את אוזני האוזניים, לכסוס את המנגינות האהובות עליך ולסגור את עצמך כדי להתמקד טוב יותר. אם אתה מפוצץ בעקביות את המוסיקה שלך בקול רם מדי, אתה יכול לפגוע בשמיעה שלך.
המשחק שלנו נגמר. אנחנו יכולים להמשיך להילחם ולהתרפק ולבכות ולשכך זה את זה בפצעים הכי אינטימיים שחלקנו כשהאמון היה התרופה שיצאנו זה לזה, אבל אין לי שום אמון לתת לך. אני לא יודע מי שבר אותך כל כך קשה שאתה לא מסוגל להרגיש מאושר בעקביות עם אף אחד, כלומר את עצמך, לפני שילד הזאב שבתוכך אתה צריך לקרוע והאם צילום אינו סוג של מסע בזמן? כל תמונה היא כמו פורטל קטן, לוכד לא רק את הסצנה אלא את מצב הרוח, האור, האוויר של אז. אני מעיף מבט אחד, ופתאום אני חוזר למקום האהוב עליי באחר צהריים גשום, מרגיש את הרוח הקרירה, שומע את דפיקת טיפות הגשם הרכה. או שאני שומע צחוק של חברים במהלך יום קיץ זהוב, מסוג היום שמרגיש כאילו הוא יכול להימשך לנצח. תמונות משמרות זיכרונות ונושאות את הנוסטלגיה המרירה והמתוקה של רגעים שלעולם לא נוכל לחזור אליהם - אבל לפחות אנחנו זוכים לחזור אליהם דרך הפריימים הדוממים האלה. זה לא רק ללכוד את מה שלפניך; זה ללכוד את התחושה של להיות שם. זה הדבר הכי קרוב שיש לנו להחזיק בזמן, וזו מתנה. אותם לגזרים, לחגוג על הפגיעויות העסיסיות שהפקידו לך, להפיץ התחבולות שלהם ברחבי העיר ואז מאשימים אותם בבלגן הגס שהושאר מאחור.
זה יהיה צבוע לומר שאהבתי לשמוע אותה מנדנדת - כשהייתי ילד, ואולי אפילו עכשיו, אני עדיין מרגיש עצבני בכל פעם שהיא מנדנדת על דברים. אני אישה בוגרת עכשיו, אמא. לא היית צריך להרצות לי על דברים שאני יכול להתמודד לבד. והיו רגעים שלא דיברנו במשך שבועות. עדיין יכולתי לשמוע את הקול שלה מדבר אל האחים שלי, אבל יש את הכאב המוזר הזה בליבי שבו אני מתגעגע לשמוע אותה מדברת איתי. זה גורם לי להבין שלחיות בעולם שבו קולה של אמא כבר לא נשמע כמו להיות מנותק מהעולם עצמו. אני זוכר שהלכנו למקום והיא אמרה לי לעמוד מול נוף יפה בזמן שהיא צילמה אותי. התייצבתי בעצלתיים בזעף. שנאתי להצטלם מול אחרים, זה הביך אותי. ואז מצאתי את התמונה הזו באלבום תמונות מאובק. ככל שהתבגרתי, התחלתי לחשוב שאולי זה משהו שאמא שלי פספסה כשהייתה בגילי. אולי מעולם לא הייתה לה הזדמנות לבקר במקומות כאלה עם הוריה וקיוותה להראות לי את התמונה הזו כשאהיה גדול. אולי היא רק רצתה להחזיק בזיכרונות החולפים האלה לנצח. כשגדלתי, אני מרגישה יותר שלווה לבלות לבד בחדר שלי. לא תיארתי לעצמי שגם היא יכולה להרגיש בודדה. אולי כל מה שהיא הייתה צריכה זה שאשב לידה ואגיד כמה מילים אחריה. אולי היא התגעגעה לילדים שלה שכבר לא תמיד היו בבית. אולי היא פשוט השתוקקה לדבר עם בתה, לחלוק כמה טיפים ורגעים של נשיות. אמא מתבגרת, ולפעמים היא פשוט צריכה לשמוע את קולות ילדיה כדי להקל על געגועיה.