הפניתי את מבטי לכל פינה בבית הזה, וכל מה שמצאתי היו עקבות של אמי. בחדר השינה שלה יכולתי לראות אותה שוכבת על המיטה אחרי יום מפרך בעבודה, עדיין במדים. במטבח יכולתי לדמיין אותה שוקקת ומבשלת ארוחת בוקר לפני שאנחנו יוצאים לבית הספר. בחצר, יכולתי לשמוע אותה מטפחת את הצמחים שטיפלה בהם באהבה מכיוון שהם היו שתילים בלבד. הבית הזה הוא יותר מסתם קירות וחדרים. הבית הזה הוא בית שנבנה על ידי אהבת אמא. ואז זה פגע בי. לפעמים בעולם הזה, בית יכול להיות רק בניין, אבל בית לא. לפעמים, בית יכול להיות בצורת אמא. כדי ליצור בית חם ומטפח כמו זה שאני גר בו עכשיו, אמא הקריבה הכל. פעם היו לה חלומות ושאיפות. פעם היא מצאה שמחה בלנסות שפתון חדש ונעלי עקב. היא הייתה פעם ילדה חסרת פחד שלא מפחדת ממה שהמחר עלול להביא. גם היא הייתה פעם בת של מישהו. ואני לא יכול להבין לחיות בעולם בלעדיה. לאבד את אמי יהיה לאבד חלק מעצמי וזה הפצע שלעולם לא יוכל להחלים. אבל הזמן ממשיך לתקוף. עורה הופך מעוות יותר, קולה חלש יותר. היא מסתמכת יותר על תרופות עכשיו. היא נרדמת בקלות בכל מקום בו היא מניחה את ראשה. הזמן שעובר מרגיש מחנק. ועדיין, אני עדיין כלום.
לחיות חיים בלי אמא זה משהו שאני לא יכול לשאת לדמיין. לחיות בעולם בלי זה לשאת נטל של סבל שאף אחד אחר לא יכול להבין. כי בעוד שנוכחות של אמא יכולה לרפא כל פגיעה, שום דבר לא יכול לתקן את הכאב שבאובדנה. אמא, אני מוצא את עצמי אבוד לפעמים ועדיין צריך את הידיים שלך שידריכו אותי. אז בבקשה, תישאר איתי עוד קצת. אני מתפלל שתרצו. המחשבה שהזמן רק יעבור ולא יחזור רודפת אותי. אני חושב על זה ללא הרף. הרגע שבו נתקלתי בהבנה שהאושר שאני חווה היום רק יחמוק לי מבין האצבעות ויהפוך לזיכרון מחר, משתק. הכמיהה לחוות את השמחה המהדהדת הזאת נמצאת בתוכי; אני רוצה להרגיש את ההתרגשות הזו שוב, חוזרת ונמשכת. משום מה, אני לא יודע מה הטעם להמשיך. למה אני לא יכול לחיות את הרגעים המשמחים האלה במשך זמן רב יותר? למה אני צריך להיתקל ברגשות מעורבים שעלולים לבלבל אותי? אני עדיין לא מבין למה זה בסדר להרגיש מאושר להפליא היום, רק כדי אני חי את הצער. מהאנשים שאיבדתי, מהנשמה שרפתי, מהעצמי שמכרתי. פעם הייתי הכי מאושר. לפעמים, הצירוף של רגשות אלה מרגיש כמו רכבת הרים רגשית בלתי פוסקת. מה שפעם שיאים נפל לתהום של שפל, והותיר אותי מוכה רגשית וחבול. השמחות הופכות לזכוכית שבירה שמתנפצת בקלות מהחומרה של פיתולים בלתי צפויים. אני כמעט שוקע בצער, וקשה להאמין שהאושר שוב ימצא את דרכו אל לבי. זה הרסני ומבולגן עד כדי בחילה, רגע לא ליניארי עם הצלקות האלה צבועות בכל הגוף שלי כהוכחה לחוסן שלי. אני חי את הגאולה.
מהטעויות שהיו בבעלותי, מהגשרים שבניתי מחדש, מהאני שגיליתי מחדש. אני עדיין מרוצה. ההשלכות הן שעדיין יש שקט שמשתקע בתוכו. כוויות השמש שאני מרגיש הבוקר היא ביטחון שקט שאומר לי שאכן, הלב שלי נקרע פעם אבל הוא פועם שוב כאות הכוח עכשיו. הבריזה שהתנשקה על עורי והעבירה שלווה לוחשת שאהבה והאשמה אינן נרטיב ליניארי בלבד. כשאני עומד על החוף, אני רואה קו המפריד בין הים והשמים, וההכרה בחיים נטועה בחוטי השמחה והצער; אהבה ואבל הם מה שהביאו אותי למקום בו אני נמצא כעת. להיות המום על ידי עצב עמוק ותחושה של שבור למחרת. השמחה שהאירה פעם את לבי הופכת לצער כבד ומשאירה אותי מרוסקת רגשית כשאני ממצמצת את עיני לכמה שניות. ברגע שהאושר זורם על הוורידים שלי, הוא ממלא אותי בברכות והלב שלי מזרים דם בקלות למוח, זה מרענן אותי. לא חשבתי על שום דבר מלבד לחיות כל שנייה של זה ולקוות שזה יימשך. לפתע שטף אותי שטף זעם. אני מבלה את היום בהתמודדות עם הרעיון שאולי הכל היה הרבה יותר בהיר אם לא הייתי מתעורר הבוקר.
זה מבלבל לתפוס מדוע למצוא שמחה בדברים קטנים היום מתקיים במקביל לתפיסה שקבורה מתחת למטר אחד יכול לפתור הכל מחר. צילום עוסק באור, קומפוזיציה, והכי חשוב, רגש. תמונה טובה לא חייבת להיות מושלמת; זה רק צריך לגרום לך להרגיש משהו. לפעמים, הרגש שמאחורי הצילום - השמחה מלראות מקום מוכר, השלווה מלראות את העננים נסחפים או הפלא הפשוט של סצנה שקטה - זה שעושה את זה יפה. זה לא על לכידת האידיאל; זה על ללכוד את מה שמרגיש אמיתי. כי בסופו של דבר, זו לא השלמות הטכנית שהופכת עבורי, צילום הוא לא רק תחביב; זו דרך להיות נוכחת, דרך לראות את היופי בכל דבר, אפילו היומיומי. זו תזכורת לכך שתמיד כדאי להסתכל על העולם קצת יותר מקרוב, קצת יותר. הרגעים הרגילים שאנו מתעלמים מהם מדי יום יכולים להחזיק יופי יוצא דופן אם ניקח את הזמן לשים לב. ובגלל זה אני תמיד אהיה איתי את המצלמה שלי. כי הצילום עוזר לי להישאר מקורקע בהווה, עוזר לי לראות את העולם בעיניים רעננות, ושומר אותי מחובר לרגעים שמעצבים את חיי. אחרי הכל, הסיפורים הטובים ביותר הם אלה שאנו מצלמים, פריים אחד בכל פעם. החיים זזים מהר, אבל עם הצילום, אנחנו מצליחים להחזיק את החלקים הקטנים שלו, לנצח תמונה לבלתי נשכחת - אלא הסיפור שהיא מספרת, הרגש שהיא מעוררת, והדרך שבה היא גורמת לך לעצור ולחשוב הפרדוקס הזה שובה ומפחיד אותי כאחד.