כאן בחוץ, לא יכולתי להתחבא מאחורי התירוצים שלי או השגרה שלי. נאלצתי להתעמת עם הפחדים שלי, עם חוסר הביטחון שלי ועם העצמי שלי. אבל העימות הזה היה שווה את זה כי הוא עזר לי למצוא גרסה חדשה של עצמי, ככל שאני חזק ונועז יותר. כל המסע הזה של לאבד ולמצוא את עצמי לימד אותי דבר אחד: נוחות אינה זהה לאושר. אני יכול לשרוד בחדר הזה, אבל אני לא יכול לשגשג. השמש היא לא משהו שאני צריך למצוא. במקום זאת, זה משהו שאני צריך לרדוף אחריו. זה משהו שאני צריך להיכנס אליו על ידי השארת מאחור את מה שכבר לא משרת אותי. לכן, אם אתה עומד עכשיו בפני אותו דבר שעשיתי פעם, אם אתה בחדר הנעול ההוא ומחכה שהשמש תגיע אליך, דע את זה: הדלת לא נעולה. זה מעולם לא היה. המפתח תמיד היה בידך וכל מה שאתה צריך לעשות הוא לסובב אותו.
ויכוח על אופן הקצאת החניונים שלנו, ימים ספורים לאחר התיישבותנו בבניין החדש שלנו, הפך למריבה גדולה עם שכנתנו. נאמרו מילים קשות, מילים שאנו משתמשים בהן כשאנחנו אם אי פעם בעתיד נתקלת בספר שלי, אני מקווה שקראת אותו בחן בדיוק כמו איך שביליתי זמן בכתיבתו. אם זה ימצא אותך, אני מקווה שתלמד ממני לקחים - זר שרק עובר ליד. אם העולם שלי היה נגמר, אני מקווה שלא מחר. ספטמבר שהוא במקרה חודש הלידה שלי הוא חודש מניעת התאבדויות. מאמר זה נכתב כדי להזכיר לנו שגם אם החושך מבודד אותנו לפעמים, אנחנו אף פעם לא לבד. תן לזה להזכיר שהנוכחות שלנו חשובה, אנחנו חשובות. לקוראים שלי, לא משנה מה אתה מתמודד עכשיו, אני מקווה שתמצא את הכוח להתגבר על זה. תודה שהיית כאן. תודה שבחרת להתקיים גם אם זה קשה מנסים באופן טרגי לבטא את הצרכים הלא מסופקים שלנו.
שבועות אימונים לא עזרו לי להתמודד עם המצב הזה ביעילות. הייתי עסוק בניסיון להבין אם התהליך הזה באמת יכול לעבוד ב"חיים אמיתיים בכלל למרבה המזל, המרשל רוזנברג היה שם די באינטנסיביות, הכשיר את צוות משטרת ישראל והייתי שם איתו בניסיון לקלוט כמה שיכולתי כך שהייתה לי ההזדמנות לשמור על קשר עם האנרגיה של להיות מודע ומוכן לסמוך על התהליך. יום אחד, כשעליתי במדרגות, ראיתי את שכנתנו יורדת במדרגות. כפי שקרה הרבה פעמים בעבר, הוא פלט קללה. מכיוון שזה לא קרה לפני כן, למרבה ההפתעה, עשיתי משהו חדש. עצרתי, הסתכלתי עליו ואמרתי: "אתה מרגיש לא מרוצה להיות השכן שלנו, כי רצית שנתנהג כלפייך בדרך אחרת? כוונתי והמיקוד שלי היו ברגשותיו ובצרכיו. פתאום יכולתי לבטא משפט שהביע את האנרגיה הזו באמת ופה. גם הוא עצר, הסתובב אלי, הביט בי בהבעה מופתעת ואמר: אני מאוד לא מרוצה! זה היה אסון שיש לך את שכנינו! ואז אמרתי: "אז אתה יודע מה, אולי זה הזמן המתאים לנו לפנות את הזמן והמרחב לדבר על זה? הוא הביט בי כאילו הוא מנסה להבין אם אני משתמש בסוג חדש של מניפולציה עליו כעבור זמן מה הוא אמר.
"אתה יודע מה? אוקיי בוא נדבר הוא נשמע לי כאילו הוא מאתגר אותי אמרתי: בסדר, בוא נדבר. אתה מחליט מתי ואיפה, בסדר? והוא ענה מייד: "בבית שלי, הערב, אחרי שהרדמתי את ילדיי, תבוא אמרתי כן. בצהריים דפקתי בדלתם. אשתו יצאה לריצה שלה. הוא בירך אותי עם קפה ועוגיות, תמיד האמנתי שצילום הוא הסיפור שאני לא מצליח לתאר במילים. בכל פעם שאני מרים את המצלמה או הטלפון שלי, אני מרגיש שאני כותב - רק שהפעם זה עם אור, צללים וצבעים. כל תמונה שאני מצלם מספרת סיפור. זה יכול להיות פשוט כמו טיול בוקר שקט, שבו קרני השמש הראשונות נושקות לכדור הארץ, או מפואר כמו שקיעה שצובעת את השמים במיליון גוונים. באותם רגעים, אני מבין כמה החיים חולפים. צילום, מבחינתי, הוא לא רק לכידת חיוכים – זה על לכידת נשמות. מדובר בשימור משהו עמוק יותר ממה שנראה לעין - רגש, תחושה, זיכרון - לפני שהוא חומק התיישב והתחיל לספר לי את תלונותיו וביקורתו עלינו. במשך כשלושים דקות פשוט הקשבתי, מיקדתי את מודעותי לרגשותיו ולצרכיו, בלי לומר מילה אחת. ואז, והאם האם לאחת מהנשים הללו תהיה די הערכה עצמית לאחר חודשים של התעללות עדינה ועדיין לקבל דעות משלהן, להטיל ספק במעשיכם ודי באנרגיה כדי לבטא את עצמן ואת צרכיהן (עשיתי זמן רב), לעזאזל אין זעם. קל יותר לשבת בשקט ולקחת את הזעם הבלתי מוצדק בפרטיות, ולא לכעוס בפומבי את החיה ולהתמודד כנקמה אכזרית, קטנונית, נקמנית, עד שהיא תביא כל אמונה שהיא מחזיקה לאנושות ואדיבות ואינטימיות על ראשה.
קמפיינים למרוח המבוססים על הסודות הכי מתוקים ואינטימיים שהופקדה בידיך אינם בשום דרך מחוץ לגבולות - גרסאות מעוותות נשקות וצחקו עם חבריך ובני משפחתך בגין אי-הסכמתם והשפלה, התנקשויות בדמויות עילאיות, צעקות גסויות ב חדרים מלאים באנשים, שקרים והגזמות שנאמרו להפוך את חבריה הקרובים כלפיה וההתנעה הציבורית הם סוג עינויים מועדף ובסופו של דבר היא תתמודד מול כולם. ואז, ברגע שהיא תסבל מספיק, תחזור כאילו שום דבר לא קרה בהודעות טקסט לא רגישות כמו "אני עדיין לא מוצאת את ספינר הסלט. בוא לפה?" או "דפוסי רוצים להשתולל?" היא תהיה גסה ומותשת מכדי להתחיל שוב את הכאב על ידי העלאת הקטטה וכך הקלה על העונש שהוא נגמר מתחת לשטיח עד הפעם הבאה כשהוא השתהה, אמרתי לו: לפני שאני מגיב, אני רוצה לומר לך קודם מה אני שומע אותך אומר.
זה בסדר איתך הוא אמר כן. ואז שיקפתי את רגשות הזעם, התסכול, האכזבה, אי הנוחות והאי שביעות רצון שלו, ואת הצרכים שלו למערכות יחסים טובות עם שכניו, רמה מסוימת של איכות חיים ורווחה בביתו החדש, חברות עם אחרים ותרומה לחיים. הוא חש מופתע, התרגש ומעודד מהרהור שלי ואמר: הלוואי שידעת כמה אני נדיב עם החברים שלי הלוואי והבנת איזה שכנה טובה אני יכול להיות ואני אמרתי: אתה מבין, צילום הוא אומנות של התבוננות. מדובר בהבחין באופן שבו אור השמש רוקד מבעד לעלים או כיצד הבעת פניו של זר משתנה ברגע ללא שמירה. זה לא רק לחיצה על כפתור; זה מפסיק מספיק זמן כדי לראות את העולם אחרת. למדתי שצילום הוא לא רק מסגור של סצנה - זה עוסק במציאת יופי בפרטים הקטנים ביותר: השתקפות בשלולית, תנועה שקטה של ציפור או צחוק בין חברים. אני הולך, מסתכל, רואה, עוצר, מצלם. זה הקצב שלי. ברגעים הדוממים האלה אני מוצא משמעות. זה עניין של לשים לב למה שאחרים עלולים להתעלם. בכל פינה בעולם יש סיפור, והמצלמה שלי עוזרת לי למצוא אותו אז אתה רוצה שאכיר ואודה בנדיבותך ומוכן לתת מהלב שלך השיחה ההיא היתה כמו שנינו שניסים. הבנתי שזה יכול לעבוד בחיים האמיתיים, לא רק בסדנאות ואז אשתו נכנסה. היא ראתה אותי ועשתה צעד אחורה. היא נראתה מודאגת רואה אותי בסלון שלה הוא אמר לה: "תיכנס, תשב איתנו" ואז הוא פנה אלי ואמר: היית מוכן לדבר עם אשתי כמו שדיברת איתי וכל השאר זה היסטוריה.