מגיע זמן בחיים שבו אנחנו חייבים לשחרר, גם אם זה הדבר האחרון שאנחנו רוצים לעשות. אנחנו נאחזים בזיכרונות, נאחזים באנשים שפעם הביאו לנו שמחה, ומשחזרים רגעים שגרמו ללבנו להרגיש חיים. אבל לפעמים, לשחרר זו לא בחירה - זה חלק בלתי נמנע מהמסע שלנו. תחשוב אחורה על האנשים שפגשת בדרך. היה מישהו, פעם. מישהו שהחיוך שלו האיר את עולמך. פגשת אותם ברגע שנראה רגיל, אבל במבט לאחור, אתה מבין שזה היה הכל חוץ. אולי זה היה בבית הספר, בעבודה או דרך חבר משותף. הערצתם משהו בהם - הקול שלהם, הכישרון שלהם, איך שהם ראו את העולם. הם הפכו לחלק מהסיפור שלך. ככל שחלף הזמן, אם לא ראית את הסרט, אני ממליץ עליו בחום. אולי, לאחר הצפייה, תקבל הבנה טובה יותר של הרגשות שלך. לחלופין, אם אתה סקרן, ישנם מבחני אישיות רבים זמינים באינטרנט. אתה מוזמן לשלוח לי הודעה, ואני אשתף אותך בקישורים. כעס הוא לא רגש שאני חווה לעתים קרובות. הקרובים אלי ביותר יודעים זאת. אבל כשאני כן כועס, זה יכול להימשך ימים שלמים. זה לימד אותי שיעור חשוב: להחזיק בכעס זה נטל שאנחנו לא צריכים לשאת. התחלתי גם להרהר: האם הכעס שלי נגרם מהעבודה שלי? האם אוכל להאשים את העבודה שלי בכך? התשובה היא לא. אני אוהב את העבודה שלי. אני נהנה מכל אתגר שהוא מביא איתו. גם כאשר עומס העבודה שלי גדל, אני לא מרגיש המום כל עוד אני עושה משהו שאני אוהב. האדם הזה הפך ליותר מסתם פנים בקהל. חלקתם רגעים - אולי קטנים, אבל משמעותיים. אתה זוכר את הפרטים: איך הם ניגנו בגיטרה, איך העיניים שלהם נצצו בתשוקה כשהם דיברו על משהו שהם אהבו. הם היו חלק מהחיים שלך באופן שנראה קבוע, כאילו הם תמיד יהיו שם. אבל לחיים יש תוכניות משלהם.
לפעמים, האנשים שאנחנו מחזיקים הכי קרובים הם אלה שאנחנו מאבדים. אולי הם התרחקו, פיזית או רגשית. אולי הם חזרו, חיפשו את הקשר שהיה לך פעם, בתקווה למצוא את אותו ניצוץ. הם סיפרו לך על אהבתם לגשם, איך הוא הביא להם שלווה. ובאותו רגע, הבנת שגם אתה מצאת שלווה - אבל זה לא היה אותו שלווה שהם חיפשו. לעתים קרובות אנחנו אומרים לעצמנו שהמשכנו הלאה, שאנחנו כבר לא צריכים מישהו שהיה פעם כל כך חשוב. אנחנו אומרים להם, "אני לא אוהב אותך יותר," כאילו אנחנו אומרים שזה יהפוך את זה לאמת. אבל עמוק בפנים, אנחנו יודעים שאהבה היא לא משהו שנעלם כל כך בקלות. זה מתעכב, אפילו במרחבים השקטים של ליבנו. עם זאת, אנחנו משחררים - לא בגלל שאנחנו רוצים, אלא בגלל שאנחנו חייבים.עם זאת, אנחנו משחררים - לא בגלל שאנחנו רוצים, אלא בגלל שאנחנו חייבים. ואז מגיע הרגע האחרון. הרגע שבו היקום, בדרכו השקטה, לוקח אותם לתמיד. זה לא תמיד דרמטי.
במוחי כל הזמן תהיתי, למה האדם הזה תמיד מגיב ככה בכל פעם שמישהו מבקש עזרה? זה לא רק אני - האדם הזה מתייחס גם לאחרים באותו אופן. שמתי לב לזה די הרבה זמן, ונראה שזו תמיד אותה תגובה. אנחנו לא מפריעים לאף אחד; המקום שאתה שואל עליו והאדם האחראי לעניין זה הוא האדם הזה. אז אני גם חושב שאם האדם הזה לא רוצה להיות מוטרד או לא רוצה לעזור, אני מרגיש שהוא לא צריך לעבוד. פשוט תן למישהו אחר שצריך את זה לתפוס את מקומו. עם הזמן זה הפך להיות מתסכל. שיהיה ברור, הכעס שלי לא היה רק על הרגע הבודד הזה. זה נבנה כי נתקלתי שוב ושוב באותה תשובה. אולי הייתי פחות כועס אם האדם הזה היה עונה במשהו קצר כמו "בסדר" לפעמים, זו סחיפה איטית, הפרדה הדרגתית. אבל פעמים אחרות, זה פתאום, תזכורת קשה ששום דבר לא נמשך לנצח. מה עושים אז? איך אנחנו מתמודדים כשאנחנו מאבדים מישהו פעמיים - פעם אחת לחיים ופעם למוות? התשובה פשוטה, אך עמוקה: אנו לומדים לשחרר. לא רק של האדם, אלא של הרעיון שהאושר שלנו תלוי בו.
.jpg)
אנחנו מגלים את עצמנו מחדש תוך כדי. כשאובדן אותם, אנו מוצאים משהו בלתי צפוי - את עצמנו. זו האמת האוניברסלית שכולנו מתמודדים איתה: אנשים נכנסים לחיינו, מעצבים אותנו, ולפעמים, הם עוזבים. אבל העזיבה שלהם היא לא סוף הסיפור שלנו. זה רק תחילתו של פרק חדש, אחד שבו אנחנו הדמות הראשית, לא מוגדר על ידי נוכחות או היעדרו של אחר. לחיים יש דרך ללמד אותנו שאהבה לעולם לא מבוזבזת. האהבה שאנו נותנים, גם למי היה רגע שבו הכעס שלי הגיע לשיאו, אבל בחרתי לעצור את עצמי. ידעתי שיכולתי לצעוק ישר בפרצוף של האדם הזה, לשחרר את כל מה שהיה לי בבקבוק. אם הייתי רוצה, יכולתי לזרוק עליהם משהו או להגיב להודעות שלהם במילים חריפות וכועסות. אבל ניצחתי - לא נגד האדם הזה, אלא נגד עצמי. בחרתי לא לשחרר את הכעס שלי, לא לתת לו להשתלט עליי. במקום זאת, פשוט שלחתי אימוג'י אחד קטן: אגודל למעלה. האדם הזה לא רק מתסכל אותי; רבים אחרים שמו לב לזה ואפילו דיברו על כמה הם יכולים להיות קשים. אבל הפעם כבר לא היה אכפת לי. עברו כמה ימים והבנתי משהו. הייתי בסדר. כל הכעס הזה, כל האנרגיה השלילית שהכבידה אותי, נעלם. השתחררתי - לא רק מהתסכול, אלא גם מהציפיות שהצבתי למישהו שבסופו של דבר, מעולם לא היה שווה את תשומת ליבי שעוזב אותנו, הופכת לחלק ממי שאנחנו. ולמרות שהם עשויים להיעלם, מה שנותר הוא הכוח שאנו מרוויחים מכך שאהבנו ואבדנו. אז, לכל מי שקורא את זה: תחשוב על האנשים שאהבת, אלה שאיבדת, ואלו שאתה עדיין נושא בלב שלך. הבינו שלשחרר זה לא עניין של שכחה; זה על מציאת שלווה בתוכך. מדובר בהבנה שלמרות שאנשים עשויים לעזוב, ההשפעה שהם עשו נשארת איתך לנצח. זו הפעם האחרונה שאני קוראת בשמך. אבל זה לא הסוף.
זו פשוט האם החיים, בבסיסם, אינם עוסקים בעזרה אחד לשני? על להיות אור קטן בחושך עבור מישהו אחר? ובין כל הדברים הטובים שאנו יכולים לעשות, בחירת המילים שלנו בקפידה היא אחת ממעשי החסד הפשוטים, אך המשמעותיים ביותר. כי למילים, קטנות ככל שיהיה, יש את הכוח לבנות או לשבור. אז, אם אתה כאן, אני מאמין שאתה מאלה שבוחרים לבנות. דבר אחד שאני מאמין הוא שדרך חוויות כאלה, אני לומד להכיר את עצמי טוב יותר, והאופן שבו אני מתמודד איתם הופך להיות חשוב מאוד. ואכן, דברים שאנחנו לא אוהבים באים לעתים קרובות כמבחנים, וכדי להתמודד איתם, עלינו להגיב בטוב לב מכל הלב. זה לא רק מבחן לעצמנו, אלא הזדמנות להבין מי אנחנו באמת. בתהליך זה, אנו לא רק מבינים את עצמנו אלא גם לומדים להבין אחרים בצורה מעמיקה יותר התחלה חדשה - הזדמנות לגלות מחדש את האדם שתמיד היית מתחת לכל זה. ובגילוי המחודש הזה, תמצא את הכוח להתקדם, לאהוב שוב, ולחיות מלאות. כי זה מה החיים - סדרה של שלום, פרידות וכל מה שביניהם. ולאורך כל זה אתה נשאר.