הכל מרגיש יותר מדי, כשהעולם סביבך נראה רועש מדי, צפוף מדי, וכל מה שאתה רוצה זה לברוח, רחוק מהכל. לארוז ולהיעלם למקום שבו אף אחד לא צופה בך, שבו שום דבר לא קושר אותך. מקום שקט שבו רעש החיים לא יכול לעקוב אחריך, ואתה יכול פשוט לנשום . לא מדובר בבריחה מהאנשים שאתה אוהב או מהחיים שבנית, אלא בבריחה מההרגשה של להיות תקוע, להיות המום מהכל ומכלום בבת אחת. לפעמים, אנחנו כמהים למרחק, לא בגלל שאנחנו רוצים לעזוב, אלא בגלל שאנחנו רוצים למצוא גרסה של עצמנו שאיבדנו. ברווח שבין פה לשם, אולי נוכל לגלות מחדש מי אנחנו באמת, בלי הציפיות או הלחצים שהצטברו עם הזמן. אני יודע שיש גרסה שלי שיכולה להיות חופשייה, שיכולה לנשום בלי משקל העולם על כתפיה. ובמעשה העזיבה, אני יכול למצוא את החלק בעצמי שהיה מוסתר יותר מדי זמן. זה לא שאני רוצה לברוח מהחיים. רק שאני צריך מקום. אני צריך להשאיר מאחור את הרעש, הדרישות האינסופיות, הלחץ לעמוד בקצב. אני מייחל לסוג של שקט שמרגיש משחרר, כזה שבו אני יכול לחשוב שוב בבהירות, שבו אני לא צריך להיות משהו בשביל אף אחד. מקום שבו אני לא מוגדר על ידי טעויות העבר שלי או התפקידים שמצפים ממני לבצע. המחשבה על להיות לבד במקום שקט, ללא דרישות או אחריות, כל כך מנחמת. אבל זה לא רק הרעיון של להיות לבד - זה הרעיון של להיות חופשי.
משוחרר מהרעש, ממשקל הציפיות של אחרים, ממעגל העבודה והחובות הבלתי נגמר. רק חופש להיות , לחשוב, להרגיש. אני חולם על מקומות רחוקים, על ישיבה ליד האוקיינוס או על עמידה בקצה ההר, שבו הכל מרגיש דומם ואינסופי. שם יכולתי לשחרר את כל הדברים שמכבידים עליי ופשוט קיימים ברגע. להרגיש את הרוח על העור שלי ולדעת שפעם אחת אני בדיוק איפה שאני צריך להיות. רחוק, כן, אבל איכשהו יותר קרוב לאדם שחיפשתי ברעש. מקום שבו אף אחד לא יודע את שמי, שבו אני יכול להיות מישהו אחר, או אולי פשוט אף אחד בכלל. בלי ציפיות, בלי מועדים, בלי שאלות - רק החופש להתקיים באופן שמרגיש נכון למי שאני בפנים. אבל אולי זה לא קשור פיזית למקום רחוק. זה יכול להיות על מציאת יש אחד שלעולם לא אשכח - זה ששכנעתי את עצמי ישנה הכל. אני זוכרת את העצבנות תוך כדי תקווה חרישית, את ההמתנה האינסופית ואת הדממה המוחצת שבאה בעקבותיה. ואז יש את האדם שכמעט פתחתי את ליבי אליו. אני זוכרת שחזרתי על המילים שוב ושוב, רק כדי לתת לרגע לעבור בפחד. הכמעט שלי נמצאים גם בדברים הקטנים. הימים שכמעט נשארתי במיטה אבל דחפתי את עצמי מהדלת. בלילות כמעט התקשרתי למישהו רק כדי לשמוע את קולו, אבל לא. האנשים כמעט נתתי פנימה אבל שמרתי בטווח יד כי פחדתי להיפגע. ההזדמנויות כמעט תפסתי אבל התרחקתי מהן כי הן הרגישו מסוכנות מדי. את הספרים כמעט קראתי אבל השארתי בלי נגיעה, ואמרתי לעצמי שיהיה זמן אחר כך. את המכתבים כמעט כתבתי כדי לומר את מה שהרגשתי אבל החלטתי שעדיף שלא יאמרו. התחביבים שכמעט עסקתי בהם אבל נתתי לספק עצמי לשכנע אותי שאני לא מוכשר מספיק. המסע שכמעט יצאתי אליו אבל בחרתי ב"נוחות" במקום ב"לא ידוע". והפעמים שכמעט נתתי לפחד לשתוק אבל מצאתי ניצוץ של אומץ לדבר. הם נמצאים בכל היסוס, בכל ניחוש שני, ובכל פעם שהתאפקתי כשהייתי צריך לדחוף קדימה. אבל לא כל הכמעט הם חרטות . חלקם ברכות במסווה. שברון הלב שכמעט שבר אותי אבל בסופו של דבר חיזק אותי. את מערכות היחסים הרעילות כמעט נלחמתי לשמור אבל הבנתי שעדיף לי לשחרר. החלומות שכמעט נצמדתי אליהם אבל שחררתי כדי לפנות מקום למשהו טוב יותר.
הטעויות שהתקרבתי כל כך לעשות אבל נמנעתי בדיוק בזמן. המקרים בהם התקרבתי בצורה מסוכנת למוות. הפעמים שכמעט ויתרתי, רק כדי למצוא סיבה נוספת להמשיך. ואת החברות כמעט איבדתי אבל עבדתי לתקן במקום. זה מוזר איך אותה מילה, "כמעט", יכולה להכיל כל כך הרבה סתירה. הוא נושא חרטה והקלה באותה מידה . זה יכול לגרום לך להרגיש כאילו איבדת הכל, ובכל זאת הצלת את עצמך בו זמנית. ובכל זאת, זה השאיר אותי לתהות… מה אם הייתי מנסה יותר? מה אם הייתי אמיץ יותר? מה אם לא הייתי נותן לפחד, לגאווה או לספק לעצור אותי? לפעמים אני מזכיר לעצמי שכמעט הם רק חללים שבהם מתרחשת צמיחה היא הביעה את רצונה ללמוד עסקים באוניברסיטה ושיתפה את שאיפתה להיות בוגרת האוניברסיטה הראשונה במשפחתה. היא הייתה נחושה לעשות את אמה גאה. באותו לילה, החלומות שלנו לא ידעו גבול. דמיינו את עצמנו כובשים את העולם ומשיגים דברים גדולים ביחד. פינטזנו לחיות את החיים הגבוהים ולחזור על ידי גברים עשירים ומתוחכמים להפליא. האנשים האלה היו מגיעים לבתינו, חמושים במילוני כיס. הם ינסו לעשות חזרות על דברים מתוקים על סף דלתנו כדי להרשים אותנו כי הם יאבדו במילים בנוכחותנו. בסופו של דבר, היינו מתחתנים עם המחזרים המצטיינים והנאה ביותר מהשורה הארוכה של הרווקים הזכאים. היו לנו בתים יפים וקריירה משגשגת, והבעלים שלנו יהיו גברים נפלאים כי עד אז, היינו גדלים לנשים מדהימות שראויות לאהבתן. שבהם החיים מלמדים אותך את השיעורים שלא ידעת שאתה צריך. למרות זאת, פעמים אחרות, הם מרגישים כמו פרקים לא גמורים , סיפורים שלעולם לא יספרו, לא משנה כמה אני משתוקק לסוף. עם זאת, ה"כמעט" שלי מזכיר לי משהו חשוב: ניסיתי. היה לי מספיק אכפת כדי להסתכן בכשלון.
והעזתי לקוות, גם כשהסיכויים לא היו לטובתי. הללו הם באמת הוכחה לכך שהחיים מבולגנים, לא מושלמים, מלאי צמיחה ומתמשכים. ה"כמעט " שלי הם לא כישלונות. הם הוכחה לנכונות שלי לרדוף אחרי מה שחשוב, לסכן את ליבי או לחלום. הם גם האטו אותי, הרחיבו את נקודת המבט שלי, או אפילו עיצבו את מי שאני. והכי חשוב, הם מזכירים לי שהדלת עדיין פתוחה - לעוד הזדמנות, עוד ניסיון, עוד רגע להפוך כמעט למשהו נוסף דרך לשאת את תחושת השלווה הזו איתנו, לא משנה היכן אנחנו נמצאים, או ללמוד כיצד להתרחק מהכאוס שבמוחנו, גם אם איננו יכולים לברוח מהעולם שסביבנו. באמת, כשכל מה שמסביבך מרגיש כאילו הוא זז מהר מדי, קל לשכוח מה אתה באמת רוצה, מה באמת גורם לך להרגיש חי. לפעמים, אז, הייתי קצת חנון עם האף שלי קבור כל הזמן בספר הלימוד שלי בכימיה – תיעבתי את הנושא אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להיכשל בו – או לפתור בעיות מתמטיקה, שמאוד נהניתי. העדפתי קריאה על פני התרועעות חברתית. עם זאת, היא הפכה לאדם אחד שציפיתי לראות בכל פעם שהייתי בחנות. עד מהרה היא התחילה לבלות איתי לעתים קרובות יותר. בהדרגה, הביישנות שלה התפוגגה, וחשפה את הצד התוסס והמעורער שלה. יום אחד, היא הביאה את אחותה הקטנה, תינוקת יפהפייה ויפה עם פנים ארוכות כמו שלה. כששוחחנו, היא סיפרה לנו סיפור בהתרגשות - זה רק אני ועוד בחורה הקשבתי. ואז, ילד הצטרף, מה שהפך את זה ליותר כיף עד שהוא שאל אותה בפתאומיות שאלה שהרסה הכל המרחק שאנחנו משתוקקים אליו הוא אפילו לא על בריחה, אלא על לזכור איך זה מרגיש פשוט להיות בשקט, פשוט לחיות. ובכל זאת, יש משהו במחשבה לברוח, גם אם רק לרגע, שמרגיש כאילו זה יכול לרפא משהו עמוק בפנים. שכן הדרך היחידה להתקדם היא לקחת צעד אחורה, לתת לעצמכם את המרחב לנשום, להקשיב לפעימות הלב של עצמכם ללא הסחות הדעת של כל השאר.