כילדים, אנחנו מדברים בשירה עוד לפני שהבנו מהי שירה. אנו מוצאים קצב בעולם שסביבנו כמו בנגיעה של גשם על החלון, בעלייה וירידת קולם של הורינו, באופן שבו נשימתנו מואצת כאשר אנו רצים. אנו מתחרזים ללא היסוס, ממציאים מילים ללא פחד ומשרבטים את רגשותינו על פיסות נייר מבלי לדאוג אם הם מספיק טובים. אנחנו מדברים בפיסות פלא, נותנים לרגשות שלנו להישפך החוצה ללא סינון. אנחנו לא כותבים כדי להרשים. אנחנו לא מחפשים משמעות. אנחנו יוצרים את זה. אין שום קול בראש שלנו שאומר לנו שהמילים שלנו חייבות להיות מושלמות, שהמטפורות שלנו חייבות להיות מהלב, שהשירה שייכת רק למי שהתפרסם או הוכר. אבל איפשהו בדרך, אנו הופכים מודעים למחסומים בלתי נראים. אנחנו מתוודעים לשירה. מהסוג שחי בספרי לימוד, מהסוג שמנתח בכיתות, מהסוג שנמדד, לומדים ומנתח. אנו למדים שלשירה יש חוקים, שצורות מסוימות מכובדות יותר מאחרות, שקולות מסוימים נשמעים בקלות רבה יותר.
אנו שומעים ביטויים כמו משורר אמיתי ושירה אמיתית, כאילו האמנות שייכת רק למי שעומד בציפיות מסוימות. החופש שהיה לנו פעם במילים מוחלף אט אט בספק עצמי. האם עדיין נוכל לקרוא לעצמנו משוררים אם לא נכתוב כמו הגדולים? אם לא נפעל לפי המוסכמות? אם אף אחד לא קורא את מה שאנחנו כותבים? אנחנו מתחילים לפקפק בערכם של המילים שלנו. האם הם שירה, או סתם מחשבות אקראיות? האם הם נושאים משקל, או שהם פשוט שרבוטים ללא משמעות? כאשר אנו קוראים את יצירותיהם של אלו שבאו לפנינו, אנו מתפעלים מהשליטה שלהם בשפה, מהיכולת שלהם לעורר רגשות, מהידע או המיומנות שלהם בשימוש באלמנטים שונים שלה, ומיכולתם ליצור משהו ששוהה בתודעה הרבה אחרי קריאת השורה האחרונה. עם זאת, עם ההערצה הזו באה היסוס. אם זה שירה, אז מה זה הופך את המילים שלנו? הסטנדרטים האלה משרתים מטרה, אומרים לנו. הם מעלים את השירה, משכללים אותה, מעצבים אותה למשהו ראוי להכרה. אבל האם הם גם מגבילים את השירה, מייאשים את אלה שאינם משתלבים בתבניות אלה? האם הם משתיקים קולות שאולי היו תורמים אחרת לאבולוציה שלו? אולי שניהם נכונים.
כמה משוררים מוצאים את קולם בתוך המבנים הללו, שולטים בצורה ומסורת כדי ליצור יופי בתוך השורות. אחרים שוברים את הכללים לחלוטין, ומוכיחים ששירה אינה סטטית, אבל היא משגשגת על שינוי, אינטראקציה ומורכבות חיי האדם. זוהי צורת אמנות שחיה ונושמת, מתפתחת כל הזמן ומסתגלת לעולם הסובב אותה. זה משתנה כי אנחנו מאתגרים את זה. זה מתפתח כי אנחנו מסרבים להיות מוכלים. כל תנועה חדשה בשירה כמו כל פסוק חופשי, כל סגנון ניסיוני וכל מופע מדוברת קיימת משום שמישהו העז לומר, "שירה יכולה להיות יותר מזה". וכך, השירה ממשיכה להתפתח לא בגלל הגדרות קבועות, אלא בגלל אלה שדוחפים נגדן. אלה שרואים בשירה לא פריבילגיה, אלא כמשהו הטבוע בביטוי האנושי. ובכל זאת, החסמים נשארים. תמיד יהיו מי שיתעקשו ששירה חייבת להיראות, להישמע ולהרגיש בדרך מסוימת כדי שיתייחסו אליה ברצינות. חלק מהקולות נשמעים יותר מאחרים. נקודות מבט מסוימות זוכות לכבוד, בעוד שאחרות מתעלמות. תולדות השירה היא גם היסטוריה של מי הורשה לכתוב, לפרסם, להיזכר.
אבל השירה מעולם לא הייתה שייכת באמת לכמה נבחרים. זו תמיד הייתה שפת העם, עוד לפני שהועלתה על הנייר. היא מצויה במסורות שבעל פה שעברו בדורות, במופעי רחוב שמתריסים בפורמליות, בווידויים השקטים של מי שלעולם אינם מתיימרים להיות משוררים אלא נושאים שירה בנפשם.שירה מעולם לא הייתה שייכת באמת לכמה נבחרים. זו תמיד הייתה שפת העם, עוד לפני שהועלתה על הנייר.היא מצויה במסורות שבעל פה שעברו בדורות, במופעי רחוב שמתריסים בפורמליות, בווידויים השקטים של מי שלעולם אינם מתיימרים להיות משוררים אלא נושאים שירה בנפשם. שירה אינה שייכת רק לספרים, לכיתות או לתחרויות. זה שייך לילד שמתחרז בלי לדעת למה. זה שייך לנער שמשרבט רגשות בשולי המחברות. הוא שייך למבוגר שמוצא את השירה בחול המועד, בווידויים הלוחשים, במכתבים שלא נשלחו, בפסוק הגמור למחצה על מפית, וברווחים שבין פעימות הלב. להיות משורר זה לא בהכרח לעקוב אחר מערכת כללים. זה להתבונן, להרגיש ולתרגם את החיים לשפה. זה לזהות שירה לא רק בבתים כתובים בצורה מושלמת, אלא בדרך שבה אנחנו אוהבים, בדרך שבה אנחנו חיים, בדרך שבה אנחנו מתאבלים, ובאופן שבו אנחנו מוקירים זיכרונות.