אתה אופן שאתה יכול לנצל רכיבה אותי גם או שאני רק שבע דקות או יותר. זה באמת מושג מוזר. הרעיון שאחרי שנמות, המוח שלנו עשוי להיות עדיין פעיל לזמן מה. לא באמת חושב, אבל אולי פשוט... להיות שם. קיים באיזשהו מצב דמוי חלום, משחזר זיכרונות שוב ושוב, או כנראה משהו אחר. אולי זו דרך למצוא סגירות, פרידה אחרונה מהעולם שהכרנו. או אולי זה תהליך של המוח שמתפרק מעצמו, צופה מחדש במידע שהוא צבר במהלך חיינו. האמת היא שלמדע אין עדיין תשובה סופית. אבל, המילים האחרונות שלך מההצהרה שלך נשארות במוחי כשאני כותב את זה. התפללתי לאות, תזוזה, מבט ממך, ובכל זאת לא נתת לי את ההזדמנות להיות נאהב על ידך. בניתי בית בתוך החזה שלי, מקום שבו אתה יכול לשכב ולנוח. אבל עברת על פניך, עיניים מונחות קדימה, אף פעם לא ראיתי את האהבה שדיממתי. כתבתי לך מכתבים, שלא נשלחו, לא נקראו, וידויים שמורים בתוך ראשי. ראית אותי מחייך, אבל לא את הכאב, הלב שלי היה רק שלך להישבר. הו, הכחול שלי קיוויתי, בכיתי, השתוקקתי, לאהבה שלעולם לא ארוויח. לקחת, עזבת, התחבאת, שיקרת, ובכל זאת, החזקתי מעמד, בתקווה שתשנה את דעתך. לפעמים, החיים מרגישים כאילו אני צף באמצע אוקיינוס אינסופי, מנסה להבין לאן פניי מועדות. יש רגעים שבהם הזרם מרגיש מכריע, שבהם אני לא יכול לראות את החוף ואני תוהה אם אני בכלל הולך לשום מקום. קל ללכת לאיבוד בהרגשה הזו - כאילו אני תקוע, כאילו כל הדברים שאני עובד לקראתם הם לנצח מחוץ להישג יד. עם זאת, לאחרונה חשבתי על האוקיינוס קצת אחרת. הגלים לא נמשכים לנצח, נכון? הם באים והולכים, בזה אחר זה. לפעמים, הם מתרסקים חזק ופעמים אחרות, הם מתגלגלים בעדינות. אבל לא משנה מה, כל גל מגיע בסופו של דבר לחוף.זה פשוט הטבע של הים. והאם החיים לא הרבה כאלה? אנחנו כל הזמן זזים, כל הזמן דוחפים קדימה.
יש לנו חלומות, תקוות ורצונות, ולפעמים זה מרגיש כאילו אנחנו עובדים כל כך קשה ועדיין לא מגיעים לשום מקום. ובכל זאת, אני חושב שזאת הנקודה. כי החיים לא תמיד עובדים על ציר הזמן שלנו. יש דברים שלוקח זמן להתפתח. הגלים לא תמיד מתנפצים מיד; לפעמים הם לוקחים את הזמן שלהם בבנייה. לפעמים הם פוגעים בחוף בכל כך הרבה כוח, שזה כמעט כאילו הם מחכים להשפיע. פעמים אחרות, הם נכנסים בשקט, כמעט בלי לשים לב . האמת היא שגם כשזה מרגיש כאילו כלום לא קורה, אני עדיין זז. כולנו. הגלים לא מפסיקים לנוע רק בגלל שהם עדיין לא מתרסקים. האוקיינוס תמיד משתנה, וכך גם החיים. יש עלייה וירידה מתמדת, גם ברגעים שבהם אני מרגיש שאני תקוע או אבוד באמצע הכל. קל להתייאש כשדברים לא קורים מיד, כשאני לא רואה תוצאות מהר כמו שהייתי רוצה. עם זאת, ככל שאני חושב על זה יותר, אני מבין שהחיים הם כמו הגאות - הם נעים פנימה והחוצה בקצב שלהם. אני לא יכול להכריח דברים לקרות מהר יותר, ואני לא תמיד יכול לשלוט מתי הגלים יפגעו בחוף. כל מה שאני יכול לעשות הוא להמשיך לשחות, להמשיך להתקדם ולסמוך על כך שעם הזמן, מה שעבדתי לקראתו ימצא את דרכו אלי. לפעמים, אני תוהה אם כולנו מבלים יותר מדי זמן בדאגה לגבי היעד, לגבי המרחק מהחוף, או כמה זמן ייקח להגיע לשם. כל כך קל להיקלע לתחושה של נסחף, להרגיש כאילו כלום לא קורה, כשבמציאות, אני עדיין מתקדם, גם אם זה איטי. כל דחיפה קטנה, כל מאמץ, הוא כמו גל שמתגבש, מתקרב אל החוף. אולי דברים לא מופיעים רק לפי דרישה. אולי הם יופיעו כשהם מוכנים. לא משנה כמה אבוד אני מרגיש לפעמים, הדברים שאני עובד עבורם יבואו אלי בסופו של דבר. לא בהכרח היום, לא בהכרח מחר, אבל בסופו של דבר. הגלים תמיד מוצאים את דרכם אל החוף בזמן כך גם אני. כך יהיה כל מה שאני עובד לקראתו זה עלול לקחת יותר זמן ממה שציפיתי. אולי זה לא ייראה כמו שחשבתי שזה ייראה אבל זה יגיע. ואולי זה המפתח לכל זה - לבטוח בזרימה הטבעית של החיים, גם כשזה מרגיש שדברים לא מתרחשים כמו שדמיינתי. האוקיינוס אף פעם לא מזרז את הגלים, ואני גם לא צריך לזרז את חיי. הגלים יגעו בחוף כשהם אמורים, ואני אגיע למקום שאני צריך להיות כשיגיע הזמן הנכון.
אז בינתיים, אני פשוט אמשיך לשחות. אני אמשיך. הלוואי, חיכיתי, נשברתי, התכופפתי, אבל בשבילך, הייתי רק חבר. נתתי לך אהבה, נתתי לך זמן, אבל לעולם לא יכולתי לקרוא לך שלי. עמדתי בגשם, מחכה שלא נראה, אבל אף פעם לא שמת לב לאפור שביניהם. הייתי נותן לך את הכוכבים, השמש, הים, ובכל זאת, לא היית משתוקק אליי. נשארתי, חיכיתי, לילה ויום, בתקווה שתסתכל עליי ככה. הייתי כאן, ובכל זאת לא הייתי, מקום בחייך ששכחת פעם. אם האהבה הייתה שפה, אז שלך לא הייתה שלי - דיברתי אותה בגעגוע; השארת את זה מאחור. עכשיו הדממה עומדת במקום שבו היו המילים שלי, ואהבה היא שפה שמעולם לא למדת ממני. ולמרות שלעולם לא תסתכלי בדרך שלי, אני עדיין אוהב אותך...רק לא בקול רם. הו, הגוון האהוב עליי... אני מרגיש כחול. כחול אף פעם לא היה הצבע שלנו, אבל רציתי שהוא יהיה, גוון של שייכות, שלך ושלי. עם זאת אוקיינוסים בינינו המשיכו למשוך אותך רחוק, ואני נשארתי להתחקות אחר אור הכוכב שלך.